בחודש מרץ ארזנו מזוודות לשבועיים וחצי ונסענו לביקור מקיף בארה״ב, שכלל את החוף המזרחי וגם המערבי. כמי שמעריך בעיקר את יינות העולם הישן, לא ציפיתי להרבה, ותחום היין לא היה כמעט באג׳נדה. אבל הופתעתי. זו היתה חוויה מלמדת שסיפקה מפגשים ושיעורים קטנים במגוון נושאים שמעניינים אותי. החורף הקשה בצפון אמריקה כבר היה מאחורינו אבל השאיר טבע בצבע חום במקום הירוק שאופייני לתקופה זו של השנה בחוף המערבי, ולמרות זאת קיבלנו מזג אויר מושלם והרגשנו ברי מזל. בני המשפחה עזרו רבות להפוך את הביקור למוצלח ולאפשר את החוויות שמתוארות בהמשך, ועל כן נשלחת אליהם כאן תודה גדולה.
שוק היין האמריקאי נראה משוכלל בארץ האפשרויות הכמעט בלתי מוגבלות והוא תוסס כמו שווקים אחרים במדינה הגדולה הזו. תרבות היין המקומית מתפתחת בקצב איטי אצל השכבות המבוססות יותר בעוד השאר מעדיפים את הבירה המקומית שלהם, וכך יין מקבל מקום מכובד בעולם התיירות המקומי אבל רחוק מלהיות המשקה הלאומי. מאידך, תעשיית היין המקומית כבר עשתה כברת דרך; קשה להחשיב יקבים אמריקאיים קטנים ליקבי בוטיק, כי הם רחוקים מלהיות נסיוניים וחלק בני חצי מאה כמעט. באזורי היין המבוססים מבינים את הערך הכלכלי של תיירות יין כמו זו שהתפתחה בעמק נאפה. היה נעים לגלות את רמת העשייה הגבוהה דרך היינות המקומיים, שנעדרו פגמים טכנים מהותיים והעידו על הבנה טובה של האקלים והפרי המקומי. בניגוד לתדמית ״יינות עם הרבה עץ״ מהעולם החדש, נעשה שימוש מושכל בחביות בייצור היין, מה שחיזק את הרושם של תעשיית היין הבוגרת. הרי יקבי רמת הגולן שלנו, שחוללו מהפכה בשוק היין בארצנו הקטנטונת בשנות השמונים, נולדו כתגובת שרשרת לביקור באזורנו של מומחה יין מאוניברסיטת דיוויס שבקליפורניה. אבל ככל שנתקלתי ביינות המקומיים בטיול התחדדה התחושה שרבים מהם לא מציעים עניין יוצא דופן, נשמה יתרה או תשוקה; חלקם גם היו מתומחרים גבוה מאוד, גבוה מדי בכל קנה מידה. בתוך הרושם הכללי הזה בלטו כמה הפתעות נעימות מאוד של יקבים ויינות עם הצהרה מגובשת יותר. הטעם האירופאי עדיין מוצא ביטוי בכמה מקומות: חובבי היין המתקדמים צורכים יינות אירופאיים שזמינים לרכישה במחירים נוחים בדרך כלל, וחלק מהיקבים מיישמים במודע גישות יינניות מהעולם הישן, כפי שתראו בהמשך המאמר. עניין נוסף הגיע מכיוון זני הענבים: הכרמים בארה״ב מכילים לא מעט זנים שאינם מוכרים לנו, חלקם הכלאות מקומיות עם זנים שונים מאירופה. להלן מספר חוויות יין מקומיות.
Lakewood Vinyards – Finger Lakes, New York
האגף הצפון-מערבי של מדינת ניו יורק זרוע אגמים שנראים על המפה כמו פסים קצרים, או אצבעות, ומכאן נובע שם האזור Finger Lakes. בקיץ המקום מושך תיירים מקומיים שנופשים ליד האגמים וגם אנשים משכבות מבוססות יותר שמחזיקים בתי קיט ציוריים על גדותיהם. האקלים הצפוני הקר מכתיב שימוש בזני ענבים לבנים בעיקר, לצד כמה זנים אדומים קלים יחסית מסדר פינו נואר. אחוז האלכוהול ביינות נמוך כצפוי באקלים כזה, וזה כמובן מבורך. חלק מהזנים אינם מוכרים למי שלא נתקל ביינות המקומיים, מה שכמובן עורר את הסקרנות שלי: קאיוגה, וידאל (שאפשר למצוא בקנדה), קטאובה, למברגר (זן אוסטרי) ועוד. זהו יקב משפחתי צנוע וראוי להערכה שמשלב ייננות גרמנית בתוך סגנונו המקומי. פעילות היקב צמחה מתוך החווה החקלאית של המשפחה שהוקמה בשנת 1951 על גדות נהר סנקה (Seneca), אחד הגדולים באזור, ולה כיום מעל רבע דונם כרמים. הצניעות מתחילה במרכז המבקרים הנעים והפשוט שיכול היה להיות גם פונדק דרכים, ממשיכה ביינות הלא יקרים שמפגינים הבנה של האקלים, עבודה טובה עם הזנים וכלה ביינות המגובשים והנגישים שמחירם שווה לכל נפש. חוץ מכמה יינות לבנים היקב גם מציע למברגר ופינו נואר מיושן ומושקע. יינות היקב אינם מאוד מורכבים או עמוקים, אבל הם מגובשים היטב ומציגים מספיק אופי ורעננות כדי לספק שתיה מהנה במחיר אטקרטיבי.
מה לקחתי הביתה: הבלנד הלבן הפשוט ביותר של היקב נקרא Long Stem White והוא יין לא פשוט כלל. הוא מבוסס על הזנים וידאל וקאיוגה ומציג מאפיינים של יין לבן גרמני טוב מאוד. פרחוניות קלה עם מינרליות ופטרוליות מתחילים את הכיף באף וזה ממשיך במתיקות וחמיצות רעננות עם סיומת ארוכה. יין לבן יומיומי פלוס עם 11.5% אלכוהול בלבד, שמיועד לליווי ארוחות ערב עם סלט רענן אבל אפשר גם לשתות אותו לבדו בקיץ. עבור 9$ אי אפשר לבקש יותר; הייתי מביא ארגז לו יכולתי.
Herman Herman J. Wiemer Vineyrad – Finger Lakes, New York
יקב נוסף מאזור אגם סנקה, יומרני ויוקרתי מהקודם שנסקר לעיל, מציע יינות מורכבים ומעודנים יותר, כולל שמפניות המיוצרות בשיטה מסורתית. היקב נהנה מייחוס לא מבוטל: הוא הוקם בשנת 1979 על ידי נצר לשושלת ייננים בת 300 שנה מאחד האזורים הטובים בעולם לייצור יינות ריזלינג – עמק מוזל בגרמניה. יינות הריזנלינג של היקב זכו בפרסים ונחשבים למובילים בתעשייה המקומית. תמחור היינות האיכות שלו גבוה יחסית לאזור אבל שפוי ביחס לאלה מעמק נאפה.
מה לקחתי הביתה: הריזלינג היבש הבסיסי של היקב נקרא Dry Riesling ומצא חן בעיני יותר מאחיו המושקעים יותר. הוא מציע אלגנטיות, ייננות מוקפדת ואיזון נעים עם אופי. אחוז האלכוהול הנמוך של 12% מבורך גם הוא ומחירו 18$ שפוי בהחלט.
St. Francis Winery & Vineyards – Santa Clara, Sonoma Valley, California
עמק סונומה הוא שכן צמוד של נאפה המפורסם, וגם הוא רווי כרמים ויקבים. היקבים הציוריים שוכנים במבנים דמויי טירות, תפאורה יוקרתית שמתאימה להשלמת הכנסה באירוח אירועים פרטיים מפונפנים, והיינות מתומחרים גבוה גבוה (40$ הוא מחיר נפוץ לבקבוק). אחרי ביקור ביקב נחשב שמייצר 85 יינות שונים, כולם יקרים מאוד אבל לא מעניינים באופן ראוי לציון, היה מרענן להיתקל ביקב סיינט פרנסיס שמפגין יותר צניעות ואופי. כדי לאזן את הצניעות ראוי לציין שיינות היקב זכו לציונים גבוהים אצל רוברט פרקר. המייסד הוא כורם שנטע כרמים באזור בשנת 1971 והקים יקב משלו לקראת סוף אותו עשור. הייננות מציעה פרשנות מקומית לסגנונות איטלקיים וצרפתיים, והיינות חמצמצים, רעננים ומלאי אופי. לצד הזנים האדומים הטיפוסיים לאזור (זינפנדל, קברנה, מרלו) היקב משלב ביינותיו גם סנג׳יובזה, מלבק, פטיט ורדו, רוסאן וגם את המרסאן הלבן. החמיצות הדומיננטית שליוותה את כל היינות עמוק אל תוך הסיומת השתלבה ברעננות מחייה וגם נשמה יתרה, מה שהיה מרענן בפני עצמו בתוך חוויית היין האמריקאית כפי שהצטיירה אצלי.
מה לקחתי הביתה: הבלנד Sonoma Cuvée משלב חמישה זנים בורדולזיים (קברנה סוביניון, מרלו, פטיט ורדו, קברנה פרנק ומלבק) ומציע הרבה עניין לצד הרעננות המרוכזת שלו בסגנון העולם החדש. הוא התיישן שנה וחצי בחביות צרפתיות ומחירו אמנם גבוה מעט (40$) אבל היין נהדר ואני מצפה שהחמיצות תתעדן והיין יעמיק עוד יותר אחרי כמה שנים של המתנה.
יקב: Ca’ del Baio – פיימונטה, איטליה בתמצית: נביולו צעיר, רענן ונמרץ, מבושם, תמצית נביולו פיימונטזי באריזה ומחיר נגישים הרכב זני: נביולו מכרמים שניטעו בשנים
ריזלינג מתקתק ומאוזן, פריך, עשוי היטב, טעים ונגיש. מומלץ לחובבי הזן ולבנים בכלל
נפגשנו כמה חברים וכמה בקבוקים מאזור אתנה, שהולידו מפגש מעניין וקצת מפתיע במנעד ובאופי שמניב האזור הזה.
