סיור באלטו אדיג׳ה \ סוד-טירול – יוני 2015

לאזור היין ׳אלטו אדיג׳ה׳ שבחבל דרום טירול יש ייחוד בנוף היין האיטלקי, בין השאר עקב השפעה היסטורית, תרבותית וגאוגרפית עמוקה של השכנה מצפון, אוסטריה. האזור מורכב משני חלקים אוטונומיים, טרנטינו ודרום טירול (Trentino – Sud Tyrol), אבל כאזור יין הוא ידוע בשם אלטו אדיג׳ה (Alto Adige), שניתן לו על שם חלקו העליון של נהר האדיג׳ה הזורם לאורכו. זהו אזור היין המרוחק ביותר בצפון-מזרח איטליה, הגובל באוסטריה ושוייץ. הממלכות האוסטרו-הונגרית והרומאית ששלטו כאן מאות שנים הותירו כאן השפעות תרבותיות עמוקות שניכרות היטב בכל פינה. הדולומיטים והאלפים הדרומיים מספקים קו אופק יפהפה והנוף כאן ציורי ומוריק. אפילו המים בברז טעימים ומזכירים מים מינרליים – האלפים זה כאן. עיר הבירה היפה של האזור היא בולזאנו. זהו אחד מאזורי היין הקטנים באיטליה עם 53,000 דונמים של אדמה מתאימה לגידול ענבים, אבל סטנדרטים גבוהים של עשיית יין הקנו לאלטו אדיג׳ה מעמד של אזור איכות. יש דמיון מסוים בין אלטו-אדיג׳ה ואלזס, אזור היין שבצפון-מזרח צרפת, שגם מתמקד ביינות לבנים ומושפע עמוקות מגרמניה שגובלת בו, אבל היינות הלבנים כאן מזכירים רק במעט את מקביליהם האלזסיים; הטרואר והאקלים כאן שונה ולמרות החפיפה הקלה אלו אזורים שונים עם מאפיינים נפרדים לגמרי.

אזור יין דו-לשוני
גרמנית היא השפה הדומיננטית כאן, גם המנטליות; אבל אנחנו עדיין באיטליה. כך נוצרה מציאות דו-לשונית, עם שמות כפולים: שלטים, רחובות, כפרים וערים כתובים באיטלקית וגרמנית, וכך גם חלק מזני הענבים. גם בשיטות הפקת היין יש השפעות אוסטרו-גרמניות, כולל חלק מחביות הענק הנקראות באיטליה ׳בוטי׳. הכרמים נטועים בגבהים שבין 200-1000 מטר מעל פני הים וזה ניכר בשפע הזנים הגדלים כאן – 20. האקלים הקריר אידיאלי לייצור יינות לבנים ואדומים רעננים וקלים יחסית, בעלי אחוז אלכוהול צנוע שנראים אידיאליים לקיץ הישראלי. לב ייחודו של אזור היין הוא כמה זנים ילידיים (ייחודיים-מקומיים) שהפכו למזוהים איתו. הפשוט שבהם הוא סקיאווה (Schiava), הידוע גם בשם ׳סן מגדלנר׳; זן מסורתי שלמשך תקופה ארוכה היה הנפוץ ביותר בתעשיית היין המקומית ומופקים ממנו אדומים קלילים ורעננים וגם יינות רוזה. אבל נקודת העניין הנוצצת כאן היא ׳לגריין׳ (Lagrein, מבוטא ׳לגראיין׳\lah-GRINE), זן אדום עם מאפייני פרי מיוחדים ודומיננטיים שמלווים בשרים היטב. לגריין מסוגל לספק תוצאות טובות ביינות הפשוטים וגם בגרסאות המובחרות יותר. אופיו ייחודי ולרוב מופקים ממנו יינות זניים. בכלל, רוב היינות כאן זניים, למעט בלנדים פשוטים יחסית או יינות דגל. פינו נואר גם מתאים לאקלים המקומי ושמו הדו-לשוני כאן ׳פינו נרו – בלאובורגונדר׳. אבל 60% מהכרמים כאן נטועים זנים לבנים. גוורצטרמינר נקרא כאן ׳טראמינר׳, פשוט כי כאן נמצא הכפר ‘טרמין’ שעל שמו נקרא הזן. זנים ייחודיים נוספים שגדלים באזור הם קרנר, סילבנר, וגרונר ולטלינר שמזוהה לרוב עם אוסטריה. יש כאן גם תת-זן של מוסקטו, ׳מוסקטו ג׳אלו׳ (Moscato Giallo), השונה מאחיו המוכרים בישראל עם מתיקות עדינה בלבד ואופי מאוזן וארומטי מעט, וישנו גם ׳מולר טורגאו׳ (Müller Thurgau), הזן הלבן שפותח בשווייץ בשנת 1882 כהכלאה של שני זנים לבנים. זנים נוספים לבנים וקלאסיים לאקלים הזה: ריזלינג, פינו ביאנקו (פינו בלאן), גרונר ולטלינר, סילבנר ופינו גריג׳יו. משלימים את כל אלה זנים ״בינלאומיים״: סוביניון בלאן – שנקרא כאן פשוט ׳סוביניון׳, שרדונה, קברנה סוביניון, מרלו, ולעתים גם סירה ופטיט ורדו.

באזור פועלים כ-150 יקבים; השלושה מתוכם שהספקנו לבקר בהם מציירים תמונה של מצוינות ועשיית יין מעולה, כזו שמבטאת היטב טרואר, אקלים וסגנון מקומי שאינם מנסים להתחנף, אלא להיות נגישים לשוק היין הבינלאומי.

אלנה וואלך (Elena Walch)
אלנה היא דור חמישי במשפחת יצרני יין, שבעזרת שתי חלקות הכרם האיכותיות של היקב המשפחתי – רינגברג וקסטלץ – חוללה מהפכת איכות ביקב המשפחתי. קו יינות האיכות הללו נקרא על שמה, ומיוצרים ממנו כרבע מיליון בקבוקים בשנה. אלה יינות מלאי אופי נעים, עשויים היטב, נגישים לחיך הבינלאומי ויחד עם זאת מבטאים את הטרואר המקומי הייחודי. הפרי האיכותי מוצא ביטוי ביין ולצידו גם האדמה מותירה חותם. הפגישה החמימה עם אלנה ובתה ג׳וליה היתה תענוג והצניעות והישירות שלהן מקרינים עשיית יין רצינית. מרתפי היקב הנושנים בני מאות שנים, מדיפים היסטוריה משפחתית וצלמם של המייסדים בני המשפחה מפוסל ביד אמן בחביות הגדולות והמרשימות באיכות האומנותית שלהן; מרתף יין שנראה כמו גלריית אומנות עתיקה מספק חוויה מפעימה ומיוחדת. הלבנים היו טובים מאוד, בעלי אופי מיוחד ונעימים. הפינו נוארים היו נעימים. היה מעניין גם לטעום ׳סקיאווה – סן מגדלנר׳, הזן הילידי הותיק של האזור שמופקים ממנו יינות אדומים בהירים ורעננים – תחשבו על יינות גאמאי או ברדולינו צעירים, זה הכיוון אבל לסקיאווה מאפיינים ייחודיים משלו – וחוט השני שבעיני עובר ביניהם הוא שהם אידיאליים לקיץ ים תיכוני כשהם צוננים מעט. הלגריין היה המלך כאן, ובלט בשתי גרסאות זניות, בפשוטה הקלילה והזורמת, והשניה המובחרת שהציגה עומק ומורכבות. היין הלבן הגבוה של היקב נקרא ‘Beyond the Clouds’ ומשלב את הפרי הטוב ביותר של היקב ממספר זנים.

נאלס מרגריד (Nals Margreid)
היקב המודרני מחזיק בתפיסת איכות מרשימה, המתבטאת ביינות בעלי דיוק יוצא דופן. היקב הוקם בשנת 1932 ונקרא על שם שני כפרים שביניהם נטועים כרמיו; הראשון מביניהם, נאלס, הוא גם מקום מושבו. מושג האיכות עמוק כאן, החל מהפרקטיקות הקפדניות של היקב, התכנון החכם שלו וכלה באדריכלות המרשימה. היקב בעל תכנון חכם בן שלושה מפלסים, כך ששלבי ההפקה מתבצעים במעבר מדורג הפזור ביניהם וממזער את העקה בפרי וביין: הפרי נקלט וממויין במפלס העליון, משם עובר לסחיטה במפלס האמצעי ואז יורד אל ההתססה במיכלים וחביות במפלס התחתון. השיטה זו גם ידידותית לסביבה וחוסכת אנרגיית שינוי. באחד מחדרי החביות תפס את עינינו כד חימר, עדות לשיטת התססה עתיקה שמחלחלת בשנים האחרונות בשולי התעשייה העולמית, שגם כאן עורכים בה ניסיון בקנה מידה קטן. הטעימה היתה מרהיבה, עם יינות שבוהקים בניקיון ואיכות, הרבה איזון ודיוק שמיטיבי לכת ביין יעריכו. האיכות והסגנון נגישים גם למקומיים שנצפו בחנות של מרכז המבקרים ורכשו לא מעט בקבוקים. קו היינות של היקב כולל זנים טיפוסיים לאזור בסדרת בסיס וכן סדרת כרם יחידני מזני איכות: לגריין, פינו נואר, סוביניון בלאן ובלנד קברנה-מרלו שהוא יין הדגל של היקב. הסדרה הגבוהה סיפקה חוויית שתיה מיוחדת. ההיכרות עם ׳מוסקטו ג׳אלו׳ הלבן והיבש גם סיפקה עניין והוא היה מאוזן, ארומטי ועדין, מהסוג שיעיל ליד סושי טוב, למשל.

׳שרקביכל קולטרנציו׳ (Produttori Colterenzio Soc. Agr. Coop)
השמות הגרמניים בעולם היין יכולים במקרים קיצוניים לאתגר את הלשון והשיניים, כפי שאחד משמות היקב מדגים היטב, אבל זה שם ששווה לזכור. השם השני, שכתוב לעיל בסוגריים, מרמז על האופי החברתי שלו בדומה ליקבים רבים אחרים וטובים באיטליה. היקב פועל כקואופרטיב והוקם על ידי 28 כורמים בשנת 1960. כיום הוא כבר מונה 300 מגדלים ומייצר יותר ממיליון בקבוקים בשנה, לא יקב בוטיק. הגיל ניכר בפנים המבנה אבל ניכרת גם השקעה בתכנון סביבתי חכם ואמצעי ייצור מודרניים, כולל טריק שלושת המפלסים מהיקב הקודם (ראו בפינה השמאלית-תחתונה בתמונה למטה). זהו היקב הראשון שבו נתקלנו במיכלי התססה מבטון, והיה בו שילוב יפה של ותק עם ראייה בת-ימינו. הגענו ליקב בעיתוי לא מאוד נוח מבחינת המקומיים, ומי שנשאר להציג בפנינו את היקב היה לא אחר מאשר יינן היקב המוכשר, מרטין למאייר, שדיבר איטלקית וגרמנית בלבד. במהרה גילינו שהאהבה ליין והיינות המעולים מגשרים בקלות על פערי השפה. חדר הטעימות הלבן עם הנוף הציורי היפהפה היה קצת מרגש בפני עצמו, אבל אז הגיעו היינות; נותרנו פעורי פה. כל מה שטעמנו, כמעט 20 יינות המבוססים על זנים מקומיים טיפוסיים, היה בעל איכות ונגישות יוצאי דופן, וכשהגענו לקו הגבוה של היקב, היינות היו פנומנליים. הלגריין והפינו נואר היו קלאסיים וכובשים, וכך גם הסוביניון בלאן מהסדרה הגבוהה ׳Lafóa׳; אלה יינות שקשה לתאר במילים כמה הם טובים, והם נגישים כשם שהם איכותיים.

 באחד הערבים במלון הזמנו לארוחת הערב בשר חזיר בר הנקרא בספרד ׳פטה נגרה׳ שפירושו רגל שחורה, מנה עסיסית וטעימה בצורה יוצאת דופן. הלגריין המעט פשוט ששתינו איתו הדגים היטב את העוצמה הקולינרית של הזן הזה, אבל לטובת אשתי הצמחונית חשוב לציין שהוא ילווה בקלות מגוון רחב מאוד של מאכלים.