פשוט לשתות יין טוב! משלוח מיוחד בחיפה והקריות
הטעימה הזו שנשענה על המלאי של חברי הקבוצה יצאה מאוד אקלקטית, מעניינת, והצליחה לעורר מחדש את העניין בזן הזה. הפלייט הפותח הוא של ישראלים, ישן מול חדש.
טוליפ הוא יקב שזז קדימה, אבל בעיקר ביינות החדשים שלו, ויש הרבה כאלה – אבל לא סירה רזרב. הוא נחשב לסוס מנצח שלמרות שהוא לא כבד ממש הוא דחוס ומתכתב עם הטעם הישראלי הישן שמעדיף אדומים מלאים. הזמן ריכך מעט את בציר 2019, והוא מתמסר במופגן, מקורמל וסוכרייתי כמו תמיד אבל נגיש, משאיר קסיס ופטל שחור בסיומת ארוכה מלאה פרי.
אני אוהב את יקב תל, את היינות ואת מי שעושה אותם. החוזק של ליטל עובדיה הוא בישירות ובצניעות ביד הייננית. אני לא זוכר ביינות שלה חוויה של עודפים, ומורגש שהיא מכוונת להשאיר את פרי בעוצמה שבה היא קיבלה אותו. זה אופי שמעודד קשב ודיאלוג, ומשמח למצוא אותו גם כאן. יש כאן מאפיינים קלאסיים לזן שמגיעים נקיים – לא מובן מאליו בישראל – והתכתבות יפה עם העולם הישן, שגם מאפיין את הייננית. הוא פרחוני ועדין ועדיין מרגיש רחב, עם פרי מפתה בעידון, ומשקל כמעט בורגוני. המבנה בפה קטן ומדויק, עם טיפה טאנין ורמז ירקרק. הוא טוב, ובישראל הוא סירה חריג בנוף. הלוואי והיה קל יותר להשיג אותו.
יצרן שכמו גראיו מחזיק כרמים בקרווז-הרמיטז׳ וסן ז׳וזף אבל משתדל להציע כאן תמורה ולא נשמה. עידון ואלגנטיות עם קצת ברזל, אבל אין נוכחות מספקת. באף הוא מבושם ומתחיל טוב, אבל זה נעלם בפה. יין לא רע שלא מתלכד למשהו ממשי וברור מספיק.
שיראז אוסטרלי באותה קבוצה של הזן, אבל בפועל הוא אח חורג, אם זה בגלל שהקלונים שונים ואם זה בגלל הטרואר ושיטות ההפקה. יש פה ריכוז שיראזי אוסטרלי של פרי ופיריזינים, עם מרירות מודגשת שהיא גם אופיינית ומוצאים גם בשיראז ישראלי לא מעט. קלייר ואלי הוא איזור איכות נחשב באוסטרליה, מה שאמור לספק נקודת פתיחה טובה, והגיל קצת מעגל, אבל ריכוז פרי כזה בלי משקל נגד זה יותר מדי בשבילי.
נכנסנו למגרש המעניין של הזן. יש פה עידון בכל הרמות: במשקל, בבישום, באיזון הפנימי בין פרי ואדמה. הוא רחב כמו שסירה מתיישן יכול, ומעבר לפרי ולתיבול והעץ העדין יש בו גם גאריג שמוסיף וומשלים. הפרי בפאזה בשלה-רכה שמסמנת את סוף החלון. זה מאוד רך בתחושה אבל לא בחסר כלשהו. יין נהדר.
שפוטייה לאורך השנים הלך והתרחק מהטעם שלי, עדיין הגבוהים שלו מופלאים במיטבם. היין הזה מבציר 2012 המוצלח יותר ניצח טעימה רצינית לפני שנתיים, ו-2010 במקרה הזה כבר מעבר לשיא אבל חי ויפה. יש פה אורך ואיזון, אבל בשלות שעלתה על גדותיה מגמת אותו. הוא רך ובוגר עם ליבה חיה, השלישוני צובע את את הראשוני, עלים ומיקס פטריות עדין כבר מכסים חלקית על הפרי, ועדיין הכל נוכח עם ריכוז יפה. הפלפל השחור כאן הוא תיבול עדין, ויש רקבובית של חורף שקצת משתלטת אבל הפרי עסיסי וטעים. זה יין טוב לשמור לעשור וקצת.
פה כבר עלינו למישור העליון, בתוספת תפאורה מיוחדת. אלאן גראיו השתלם תקופה ארוכה בדומיין דוז׳ק בבורגון והביא לצפון הרון משב רוח שמורגש עד היום ועדיין חריג בנוף. הגוף הוא של סירה והנשמה בורגונית, הגדרה חמקמקה שקשה להסביר, ומתבטאת בעיני בשוני הגדול שתורמים האשכולות השלמים. המבע, המורכבות והעשייה נפרדים מכל היינות הקודמים, יינות של פרי אדום ולא שחור, והשוני בטרואר ביניהם מורגש. השימוש הדומיננטי באשכולות שלמים שגראיו הביא מבורגון לוקח את הזן למקום אחר, עם גווני עץ של הגפן/שזרות יותר מאשר חבית, והעוצמות כאן מגיעות עם אורך ומורכבות שנחשפים לאיטם. פלייט שמדגים לאן הזן והטרואר יכולים להמריא, עשייה ופרי שאלוהים נגע בהם.
בהקשר של בורגון, מעניין להזכיר שסן ז׳וזף יושב סביב אותו קו רוחב (45 צפוני, האמצעי בין קו המשווה והקוטב) ומספק תנאי גידול מאוזנים בצורה דומה. גראיו מתמקד בקרוז הרמיטז׳ אבל מחזיק גם 15 דונם בסן ז׳וזף. במקרה הזה היין בשיאו והפך לכוכב הערב. הוא לא רק מוכן יותר – העידון והרוחב מתפזרים למחוזות רחוקים, שמיימיים. לראשונה בטעימה יש נוכחות הדרים אדומים דומיננטית, והפירוט כאן מאפשר להתמקד בכל חלק של היין. לומר שהאף מהמם זה אנדרסטייטמנט. תגלית.
לה גירוד מופק מהחביות הטובות ביותר כמעט בכל בציר של קרוז הרמיטז׳, סוג של ״בייבי–הרמיטז׳״ שמשלב עוצמה ועידון. לעומת הסן ז׳וזף הוא מרוכז וארצי, ולמרות שהוא מורכב יותר הוא גם מגושם יותר, וזקוק לפחות לעוד 3 שנים בבקבוק. ההדרים האדומים שלו כוללים גם את הקליפה, ועם אויר יוצא החוצה רכז רימונים עסיסי. יין אדיר ושונה מהותית מקודמו שהקסים בקלות, ומדבר שפה אחרת, באיכות של גראן קרו. המעניין הוא ששני הגראיו הרגישו כמו ״סירה בבורגון״ אבל באופן שונה לגמרי.
טעימת פיימונטה ביבוא פרמיום וויין והזדמנות לבחון את עבודת Aevine
