פשוט לשתות יין טוב! משלוח מיוחד בחיפה והקריות
הייחוד שלו בעשבי תבלין יבשים ומעט מלוחים ופרי שמרגיש מיובש גם הוא. מאפיינים שמבדלים אותו, ובטיפול הנכון מציעים נינוחות שהולמת שתייה ארוכה וסבלנית. האתגר בגרנאש הוא הבשלות שגולשת החוצה מאיזון.
פתחנו ביין מעניין מהמקבילה הלבנה, גרנאצ׳ה בלנקה, מיקב שנחזור אליו בהמשך. ואל ליאך הוא יקב צעיר מהכפר פוריירה בטרגוניה, פריורט, פרויקט חברתי-יינני של הזמר-משורר לואיס ליאך וחברו אנריק קוסטה, ששיקם לא רק כרמים בנות מאה אלא גם כפר שלם שננטש וחזר לחיים בזכות היקב. היין ברמת וילאז׳ מופק מגפנים בוגרות בשלושה כרמים באזור הכפר, וזה הבציר השני שלו בסך הכל. המשקל, המרקם ושילוב עץ עדין וחמאה הוא בורגוני למהדרין באופן טעים ומרהיב, אבל כאן נגמר הדימיון. יש חמצון נוכח שניכר גם בצבע ומשתלב באלגנטיות עם קליפות הדרים, פירות צהובים מיובשים ושעווה. מליחות ומינרליות עדינה נותנות סיומת מבורכת ליין שעשוי יפה ועושה חשק לעוד. נרכש על ידי חברה בפורום שביקרה ביקב, חבל שלא מיובא.
אפשר למצוא גרנאשים על מדף היינות לשתייה יומיומית, מניסיון רובם יהיו עמוסי פרי או כהים. המקרה הזה שונה, יקב מדרום עמק הרון שמראה שגם ביין לא מורכב יכול להיות קסם קטן, מרחף ומאוד נינוח, של פרי אדום על גבול המיובש ותיבול מאוד עדין, ורוחב מתפשט ושקט. העשבוניות קצת מתחת לפרי, ועדיין יש פה תצוגת כניסה טובה של הזן במופע העדין שלו.
יבוא של אוריג׳ין
חיכיתי מאוד לשתות סוף סוף אבל מצאנו בקבוק תקול ובשל מדי.
בין מפעלות דניאל לנדי הפרויקט האישי שלו זורח גבוה מעל קומנדו ג׳י והיקב המשפחתי מסיירה דה גרדוס, האזור שגרם לרבים להבין שיש גרנאשים ראויים לחובבי בורגון. כיום היקב נקרא Vitícola Mentridana, מתוכו ״ענבי זעם״ הוא יין וילאז׳ אמצעי של הכפר מנטרידה, מגפנים בנות 70+. יש כאן זיתים, שמקרבים אותנו לאגן הים התיכון, ולא שהיינו רחוקים. הגיל כמעט לא מורגש, זה יין צעיר אבל יותר מוכן, בטוח מהבקבוק הקודם ששתיתי לפני שנתיים. הפרופיל עומד על הראש: מליחות ותיבול וזיתים ועשבי בר ורק ואחר כך פרי. העשייה כאן ברמה אחרת, עם שקט פנימי ופרי לא מתמסר, ואין זכר לבשלות שחושפת שרירים ברוב היינות. גם כאן הפרי מרגיש מעט מיובש. היחס שמדגיש עשבוניות על פני פרי משנה מאוד את החוויה, וגם הדיוק והעידון. והוא יין של עוד ושל סבלנות, שאוספת את הניואנסים. עשייה מופתית.
נשארנו בגרדוס ועברנו ממנטרידה לתת-אזור אחר, סרברוס. יין הכניסה של ריקו נואבו אמור לתת בעיקר פרי, וזה גם מה שמתקבל בהתחלה מעט מתקתקה, כשהעשבים מגיעים בסיומת. עם אוורור וזמן הוא הגיע למקום אחר לגמרי, העשבוניות מדביקה את ריכוז הפרי וצובעת אותו, והפרי מקבל עומק של אוכמניות ודובדבנים מיובשים, ואדמתיות של רגבים לחים, עם טאנין רך לקינוח. יש פה עידון לצד הבשלות, ותמורה גדולה ביין שדורש מעט סבלנות. ככה צריך להיראות גרנאש אמצ״ש.
וינה זורזל הוא עוד יקב צעיר יחסית שקיבל נקודת פתיחה משדרגת בזכות מסורות עתיקות. היקב מנווארה, מתת-אקלים קריר יחסית למרגלות ההרים האיבריים, והיין הגבוה הזה בפורטפוליו מופק מכרם פרה-פילוקסרה בשם פונטיגוס, עם גפנים בנות 140 לפחות. הפרי עמוק יותר והעץ שמורגש בהתחלה נעלם בהמשך. הקרקע הוא גרניט חולי והפרופיל עובר לתות שדה ושזיף מתקתק עם טימין ומרווה. יש נימה של זיתים ואדמתיות עדינה, שמתלכדים לפסיפס מורכב ומתפשט. הפרי פה נדיב ומעט הדוניסטי, והטאנין נותן עקיצה קטנה שמאזנת אותו. עוד תמורה מעולה מסוגה עלית.
לפני עשור אהבתי את היינות של אלווארו פלאסיוס, אבל הסגנון המהוקצע שהתהווה אצלו כבר לא עובר אותי. פרי מתובל שעץ מסתת אותו וחותך את הפרופיל שלו בתחושה. זה מרגיש קטוע ומונגש ברמה מסורסת. אני מוותר.
הפרויקט של קלו מוגדור (פריורט) באזור מונטסנט השכן החם לא חומק מהשפעות החום. הוא עשוי להיות יין גדול (16% אלכוהול) ונהיה גדול מדי לטעמי, עם אלכוהול ששורט את החיך. מעניין איך התפתח יום אחרי.
אם כבר עוצמה ועץ, כך עושים את זה. עברנו ליינות הכהים של הזן ובפרופיל שונה לגמרי. היקב שמטפח בעיקר כרמי קריניאן מפיק 1000 בקבוקים בשנה מחלקת הגרנאש היחידה שלו. המאסה של ריכוז פרי חודרת עמוק, אין בה גרם עודף, עם נימים של אדמה וגם וניל שמכסה על מתיקות פרי ושרף אורן. זה היין הכי חד והדוק בטעימה, עדיין צעיר ומרגיש כמו יין למרחקים ארוכים.
